בתוך ראשי שלי שלי, תמיד חשבתי על עצמי כבעלת אנושיות טובה. חשבתי כך כי לעתים קרובות שכניי החמיאו לי בפני הוריי על היותי נבונה ועל האופן בו אני דואגת למשפחה שלנו, באומרם שאני בבת עינם של הוריי. לאחר שהתחתנתי, חמי וחמותי שיבחו אותי בפני שכנים על היותי אדיבה ועל כך שאני מתייחסת אליהם כבת אל הוריה. ביחידה שלי, המפקד שלי שיבח אותי על היותי ישרה ומוכשרת. ומאז שקיבלתי את השלב הזה בעבודת האל, הייתי צייתנית בכל הדברים שהכנסייה ביקשה ממני לעשות. אני אף פעם לא סותרת את דברי המנהיג, אפילו כשאני ננזפת על ידו על שלא ביצעתי עבודה טובה, ולעתים קרובות אני עוזרת לאחים ואחיות שזקוקים לעזרה. לפיכך, אני מאמינה שאני אדם הגיוני, חומל וטוב לב בעל אנושיות. מעולם לא חשבתי על עצמי במונחים בהם משתמש אלוהים כדי לחשוף אדם חסר אנושיות או אדם בעל אנושיות חלשה. בעת תיקשור דברי האל עם אחים ואחיות, על אף שאני יודעת שאני צריכה להיות מודעת לאופיי שלי, אני ממשיכה להחזיק בהשקפתי וחושבת בלבי: אפילו אם אני לא אדם בעל אנושיות טובה, אני עדיין בעלת אנושיות טובה באופן יחסי בהשוואה לאחרים. במילים אחרות, לא משנה משנה מה נאמר בדבר האל או מה אומרים אחים ואחיות, אני לא מוכנה להתנתק מהרעיון של היותי אדם בעל אנושיות טובה.
