במהלך הימים האחרונים ארגנה הכנסייה שינוי בעבודתי. כשקיבלתי את המטלה החדשה הזו חשבתי, "עליי לנצל את ההזדמנות האחרונה הזו לזמן פגישה עם אחיי ואחיותיי, לדבר איתם בבירור על עניינים שונים ולהיפרד מהם ברוח טובה". לכן נפגשתי עם מספר דיאקונים, ובתום זמננו יחד אמרתי, "התבקשתי לעזוב כאן ולעבור לעבודה אחרת. אני מקווה שתקבלו את המנהיגה שתבוא להחליף אותי ושתעבדו איתה בלב אחד ובראש אחד." ברגע ששמעו אותי אומר את המילים האלה, כמה מהאחיות שנכחו במקום החווירו והחיוכים נעלמו מפניהן. כמה מהן אחזו בידיי, כמה מהן חיבקו אותי ואמרו בדמעות, "את לא יכולה לעזוב אותנו! את לא יכולה להשליך אותנו הצידה ולהתעלם מצרכינו! ..." האחות במשפחה המארחת במיוחד סירבה לתת לי לעזוב. היא אמרה לי, "זה כל-כך טוב שאת כאן איתנו. את אדם שיכול לסבול קשיים ואת טובה בשיתוף אודות האמת. לא משנה מתי היינו זקוקים לך, תמיד היית שם לעזור לנו בסבלנות. אם תלכי, מה נעשה? ..." בראותי את אי-רצונם להיפרד ממני, לבי נמלא שמחה וסיפוק. ניחמתי אותם במילים אלה: "סמכו על אלוהים. כשאוכל, אחזור לבקר אתכם..."
