ההתנהגות האנושית מעולם לא נגעה ללבי ומעולם גם לא נראתה לי יקרת ערך. בעיני האדם, תמיד נהגתי בו בחומרה, ובעיניו, אני רודה בו. בכל מעשיו של האדם, כמעט אין דבר שנעשה למעני; כמעט אין דבר שיעמוד איתן אל מול עיניי. בסופו של דבר, כל דבר שקשור לאדם התפורר באופן בלתי מורגש בפניי, ורק ברגעים כאלה, מעשיי מתבררים וגורמים לכולם להכיר אותי, איש איש באמצעות כישלונו שלו. האופי האנושי לא השתנה. מה שיש בלב בני האדם לא תואם את רצוני – זה לא מה שאני צריך. מה שאני מתעב יותר מכל הוא עקשנותם של בני האדם והידרדרותם שוב ושוב לפשע, אבל איזה כוח יכול לגרום להם להמשיך להתכחש אליי, תמיד לשמור מרחק, אף-פעם לא לפעול בפניי על פי רצוני, ובמקום זאת להתנגד אליי מאחורי גבי? האם זו נאמנותם? האם זו אהבתם כלפיי? מדוע הם לא יכולים להכות על חטא ולהיוולד מחדש? מדוע בני האדם תמיד מוכנים לחיות בביצה ולא בְּמָקום נקי מבוץ? האם ייתכן שהתנהגתי אליהם לא יפה? האם ייתכן שהולכתי אותם שולל? האם ייתכן שהובלתי אותם לגיהינום? כולם מוכנים לחיות ב"גיהינום". כשהאור יבוא, הם יתעוורו מיד, משום שכל מה שהם צברו בתוכם בא מהגיהינום. עם זאת, הם לא יודעים זאת, והם רק נהנים מ"תענוגות הגיהינום". הם אפילו מחשיבים אותם לאוצרות ומאמצים אותם אל לבם בפחד עז שמא אגנוב להם אותם ואותיר אותם בלי מקור קיום. בני האדם פוחדים ממני, וזו הסיבה שהם מתרחקים ממני ושונאים להתקרב אליי כשאני יורד ארצה. זאת משום שהם לא מוכנים "להביא על עצמם צרות", אלא רוצים לנהל חיי משפחה שלווים כדי ליהנות מ"אושר על פני האדמה". אולם אני לא יכול לאפשר להם להגשים את רצונם, משום שהרס משפחתם הוא בדיוק המעשה שלכבודו אני כאן. מרגע בואי, יופרע השלום בבתיהם. אני אנפץ את כל האומות, ועל אחת כמה וכמה אנפץ את המשפחות. מי יוכל להימלט מידיי? איך ייתכן שמי שמקבל ברכות יוכל להימלט הודות לאי-נכונותו? איך ייתכן שמי שסובל מהייסורים שאני מטיל עליו יוכל לזכות לאהדתי הודות לפחד שלו? בני האדם ראו את רצוני וראו את מעשיי בכל דבריי, אך מי יוכל להיחלץ אי-פעם מתסבוכת מחשבותיו שלו? מי יוכל למצוא אי-פעם מוצא מתוך דבריי או מחוץ להם?
