לפני זמן מה, על אף שתמיד קיבלתי השראה ותועלת כשאחות שצוותה עמי חלקה את ההארה שלה זכתה בזמן שאכלה ושתתה את דברי האל, תמיד הייתה לי תחושה שהיא מתרברבת. הייתי חושבת לעצמי, "אם אגיב לה עכשיו, האם לא אתחנף אליה? במובן זה, האם לא אראה פחותה ממנה?" כתוצאה מכך, סירבתי להעלות את השקפותיי במהלך השיתוף או להגיב כלל על המחשבות שהיא חלקה. פעם אחת, לאחר שאחותי קיבלה תובנות מסוימות מאכילה ושתייה של פסקה מסוימת מדברי האל, היא חשה שמשהו אינו כשורה במצבנו ושאלה אותי אם אהיה מוכנה לשתף אתה בנוגע לאותה פסקה בדברי האל. ברגע שהיא שאלה זאת, כל אותן מחשבות טינה צפו אל פני השטח: "את רוצה רק להעיד על עצמך, שיהיה לך קהל להטיף לו. למה שאשתף אתך?" אפילו הרחקתי עד כדי היעדרות ממפגש, כדי שלא אצטרך לשמוע אותה. לאחר זמן מה, חשתי משקל כבד על לבי. ידעתי שמשהו אינו כשורה במצבי, אבל לא יכולתי לחשוב על דרך טובה לפתור את הסכסוך הפנימי שבי. כל שיכולתי לעשות היה להשקיע את עצמי כל כולי בחובותיי, לאכול ולשתות את דברי האל ולשיר את המזמורים, כדי להסיח את דעתי מן הרגשות השליליים. אולם בכל פעם שנאלצתי להתמודד עם המצב הנוכחי, אותה שחיתות הייתה עולה בלבי – הדברים הלכו והחמירו, ולא השתפרו – ולא היה לי מושג מה לעשות בנוגע לכך.
