כשהאנושות היתה מלאת זוהמה, לא צייתה במידת מה,
האל נאלץ להשמידה בשל עקרונותיו ומהותו.
האל תיעב אותם בשל התנגדותם לאל.
אבל כשהאל השמידם, ליבו לא השתנה, רחמי האל נותרו גם כן.
אלוהים ריחם על האנושות, רצה להושיעה בדרכים שונות.
אך בסירובו לישועת האל, האדם המשיך להמרות את פיו.
זה לא שינה איך האל קרא והזהיר, איך האל סיפק ועזר,
האדם לא הבין, האדם לא העריך.
אז האל נתן את סבלנותו האדירה, חיכה בכאב שהאדם יתעשת.
כשהגיע לקצה גבול סבלנותו, הוא עשה את אשר היה חייב לעשות.
מהרגע בו תכנן להשמיד עד לרגע שבו פתח בתכניתו,
היה פרק זמן שבו האדם יכול היה לחזור בו.
זו הייתה ההזדמנות האחרונה שהאל העניק לאדם.
זו הייתה ההזדמנות האחרונה שניתנה לאדם.
מתוך 'הדבר מופיע בבשר'
עוד
עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים
הברק ממזרח - אור הישועה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה